שבעים שנה ל"בצלאל"

 ככל דבר אחר שהיה כרוך בציונות, בצלאל החל כחלום שנתגשם. והחולמים הראשונים הם שקמו וטענו כי עם השב למולדתו ומחדש את נעוריו לאחר אלפיים שנות גלות, מן הראוי שיצור לו אמנות מקורית, מה גם שדבר זה הוא אחד מן התנאים להבטחת המשך קיומו הלאומי. האדם שזכה להתחיל בהגשמת חלום זה היה מייסדו של בית הספר בצלאל, הפרופ' בוריס שץ. בשנת 1906 החליט פרופ' שץ לייסד בית-ספר לאמנות ולמלאכת-יד כנקודת מוצא ליצירת אמנות לאומית. בבית ספר זה לימד והדריך שץ את תלמידיו לא רק בציור ופסול אלא בעיקר בתחום האומנות. שכן בימים ההם, הצטיינה הארץ המתחדשת ברוח של חלוציות שבמרכזה עמד ערך העבודה ועבודת הכפיים. לפיכך אין תימה בכך שפעילות ההוראה של שץ התמקדה סביב אריגה, צורפות קדרות, ואמנות שימושית. בתום לימודיהם מצאו תלמידיו את פרנסתם בעבודת כפיים במסגרת סדנאות צנועות שאפיינו את האפשרויות הכלכליות של אותם זמנים.

המאבק היומיומי לקיום היה קשה לאמני ואומני הארץ. הרוח שאפיינה את הימים ההם ראתה בכל פעילות אומנותית פלאסטית מותרות שאפשר לוותר עליהן וכיום, בדיעבד, הדבר מפליא כיצד בצלאל הצליח להחזיק מעמד עד ל- 1928, השנה שבה היה הכרח לסגור את המוסד מחוסר אמצעי מימון. ביוזמת הסוכנות היהודית נפתחו שוב שערי בצלאל בשנת 1935. לירושלים הוזמן מברלין האמן יוסף בודקו במגמה לחדש את הפעילות האומנותית ובכדי לנהל את פעולות המוסד. בודקו אף נתן למוסד שם חדש, "ביה"ס בצלאל החדש לאמנות ואומנות", שאמור היה לשקף את הרוח החדשה והשינויים שחלו בינתיים ביישוב העברי. סגל של 5 מורים החל להדריך כ- 40 סטודנטים שרובם היו עולים מארצות מרכז אירופה, בתחומי האמנות השימושית והצורפות. למען האמת הכינוי "אמנות שימושית" אכן תאם את הנעשה במוסד בתקופה ההיא. חלק מן השעורים הוקדש לאמנויות היפות ודבר זה הוצדק לאור גלי העלייה אשר הביאו בעקבותיהם מספר דגול והולך של צרכנים בכוח לדברי אמנות, לציור ולפיסול. בעת ובעונה אחת חלה גם פעילות ענפה בתעשייה. דבר שהעלה את המודעות לפרסום ופרסומת, וכך גם נפתחו אפשרויות חדשות לפני האמנות השימושית. לעומת זאת הצורפות נשארה ברמה עממית יותר והתרכזה במוצרים שהיו בהישג ידם של מרבית התושבים בתקופה ההיא.

באותה תקופה הספיק תקציב בצלאל רק למילוי הצרכים הבוערים ביותר שכן ענינו של  בצלאל נראה כשולי בהשוואה לבעיות שעמדו בפני היישוב, וכך קרה שמחוסר תקציב וסיוע במשך שנים רבות קשה היה למוסד להתפתח כראוי. למעשה, במבט לאחור קרו בהתפתחות בצלאל שני מאורעות מרכזיים, אשר שינו במידה רבה את גורלו. במאורע הראשון קרה כאשר ד"ר מרדכי ארדון, מנהל בצלאל, הכניס בשנות הארבעים את המושג של "אמנות מודרנית" לבצלאל, מושג שהתבסס על הניסיון והידע של הבאוהאוז. המאורע השני, הראוי לציון, אשר קרה כ- 20 שנה לאחר מכן, כרוך בהכנסת המושג "עיצוב" לתוך בצלאל.  חרף הרוח שהכניס ד"ר ארדון, הרי בראשית שנות השישים המצב היה בערך כך: מחד, כבר הייתה קיימת בארץ תעשייה דינמית בעלת תשתית טכנולוגית ומדעית מודרנית המוחזקת בידע מדעי, ומוצרי הארץ נכנסו בקצב גובר לתוך קלחת של תחרות בין-לאומית הדורשת באופן בולט ייצוג ותדמית נאותים. אולם מאידך גיסא, בחסרונם של מעצבים ומתכננים מקוריים, הרי רבים מן המוצרים הישראלים היוו למעשה חיקוי למוצרי חו"ל. דבר שעמד בניגוד  משווע לקדמה התעשייתית של הארץ.

על רקע ההתפתחויות החיוביות בתעשייה נמצא בצלאל כבול במערכת מושגים ובתנאי לימוד שלא יכלו למלא יותר את ייעודו של המוסד לאור המציאות החדשה והמשתנה. יחד עם זאת כל ניסיון לגילוי יוזמה נידון מראש לכישלון מחוסר מקורות למימון. בשנת 1963 חלה תזוזה בעלת משמעות בבצלאל עם כניסתו של מנהל חדש, ד"ר דן הופנר, ובסיוע של שר החינוך והתרבות דאז, מר שלמן ארן ז"ל – הלכה ונתגבשה הדעה שלבצלאל כמוסד חינוכי זכות קיום כל עוד הוא משרת באופן פעיל את צרכי החברה והתעשייה. התברר יותר ויותר כי יש צורך באומנים ומעצבים שייקחו חלק בתהליך היומיומי של איתור בעיות ופתרונן, ולפיכך גם ראוי כי התשתית לתוכנית הלימודים בבצלאל תביא בחשבון יכולת התמודדות עם אתגרים אינטלקטואליים וכושר ניתוח המאפיין פעולות ממין זה. בקיצור "מהפיכת העיצוב" הגיעה לבצלאל. יתר על כן, הדגשת העיצוב בבצלאל מבחינה מסוימת היוותה המשך הגיוני לכוונותיו של ד"ר ארדון, דהיינו, תוספת של תודעה חברתית למקצועות הנלמדים במוסד.

מאז הצליח המוסד לשנות בתכלית  את פני המבנה שלו. בשנת 1970 הוענק לבצלאל ע"י משרד החינוך השם "אקדמיה לאמנות ועיצוב", ועתה, עם ההכרה האקדמאית המאפשרת לבצלאל להעניק תואר בוגר ועם בנייתו של קמפוס חדש ליד מוזיאון ישראל, הולכת ומתגשמת שאיפתו של בצלאל שמרציו ובוגריו יתרמו להשגת "המהפכה השקטה" – שיפור איכות החיים בישראל.