ד"ר משה זמורה – הנשיא הראשון של בית המשפט העליון בישראל
משה זמורה נולד בשנת 1888 בקניגסברג, בירת פרוסיה המזרחית בגרמניה הקיסרית. הוריו באו לשם מרוסיה. כבר בנעוריו למד עברית ונתפס לציונות – אך התלהבותו הציונית באה לו בהשפעת רעייתו העתידה, אסתר הורביץ ממינסק, קרובת משפחתו של זלמן שזר (שניאור זלמן רובשוב), לימים נשיא מדינת ישראל.
כשפרצה מלחמת עולם הראשונה, והוא אז בן 26, עמד לפני גמר לימודיו המשפטיים באוניברסיטת היידלברג, אך גוייס לשירות צבאי ונפצע בקרב. בתום המלחמה ניהל בברלין אולפן לעברית ולאחר מכן קיבל דוקטורט למשפטים באוניברסיטת דיסן. בשנת 1921 עלה ארצה – וראה לדבריו, לתדהמתו כי היו כבר עורכי-דין יהודים בארץ די והותר (היו שבעה). אך משפתח משרד משלו בירושלים, לא ארכו הימים ושמו נתפרסם כאחד מן המשפטנים המעולים. הוא הוזמן על-ידי ממשלת המנדט להרצות בבית הספר הירושלמי למשפטים על סדרי הדין האזרחי ועל דיני מסחר – וכיהן שם כמרצה שנים רבות.
הוא נעשה עורך דינה של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, ולאחר מכן גם של חברת העובדים, והתמחה בדיני עבודה – הוא נמנה על היוזמים והמנסחים של החוק המנדטורי לפיצויי פיטורין לעובדים. בשנות השלושים נבחר לנשיא של בית דין הכבוד של ההסתדרות הציונית העולמית, וכן לנשיא הסתדרות עורכי הדין היהודים בארץ ישראל. עם קום המדינה נבחר לנשיא בית המשפט העליון, והוא כיהן בתפקיד זה כשש שנים. בשנת 1954 חלה במחלה אנושה, ונפטר בשנת 1961.
כנשיא הראשון של בית המשפט העליון בישראל, הטביע חותמו על דרכי ניהולה של מערכת השיפוט גם לימים יבואו. הוא הקפיד מאוד על צחות הלשון, ולא ידע קץ לליטושה: הוא הנחה את השופטים להיות לדוגמה ולמופת בהחייאת לשון משפטית בהירה וקולעת. הוא היה מצוי במקורות העבריים, מן התנ"ך ועד לרמב"ם, ולא רק נהנה מן העיון והלימוד בהם עד סוף ימיו, אלא גם פתח לפניהם שער למשפט הנוהג במדינה ותיבל פסקיו במבואות עתיקות.
מן הצד השני, היה בקי ומלומד מאוד בספרות ובהגות אירופאית, אשר מתוכה גדל, ומקורב מאוד לסופרים העבריים החדשים. ובראשם ש"י עגנון שהיה מבאי ביתו.
הוא אשר הנהיג בבית המשפט העליון את יחסי הקולגיאליות ההדוקים השוררים שם עד היום בין השופטים, בלא לגרוע מזכות חילוקי הדעות ביניהם. הוא עמד על משמר הצדק, ודחה פורמליות יתרה וסגידה לפרוצדורה: יישום החוק לא היה לו מטרה בפני עצמה, אלא מכשיר לעשיית צדק; בלא לזלזל בחשיבותה של יציבות המשפט, הוא אשר הורה: אמת ויציב – אמת עדיף.