נס ציונה השוכנת במישור החוף, בין רחובות לראשון-לציון, נוסדה בשנת תרמ"ד (1883), היא אחת המושבות הראשונות שקמו מאז חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל במאה הקודמת. אכן, תולדות מאה שנות קיומה יוצאות דופן ומעניינות. קודם עמד במקום כפר ערבי, וואדי חנין – "עמק השושנים" – שמו. הטמפלר* הגרמני רייזלר רכש כאן פרדס והקים את ביתו בעת ביקור ברוסיה נזדמן לו להיכר את ראובן לרר, שהיה ציוני דתי. לרר קיבל הצעה של הגרמני להחליף את אחוזתו בארץ הקודש בזו שלו בקירבת אודיסה.
בשנת 1883 הגיע לרר ארצה, קיבל את רכושו וקרא לו בשם "נחלת ראובן". לאחר זמן-מה הצטרפו אליו עובדים יהודיים אחדים, שהקימו את ביתם במקום. היישוב חי בשלווה ועיקר דאגתם של המתיישבים הייתה להשלים ללרר את המניין, שהיה דרוש לו לתפילה.
שמה של נס ציונה שאול מנבואתו של ירמיהו (פרק ד' פס' ו') : "שאו נס-ציונה", שם שניתן לה בצורה הפגנתית שעה שהניפו, בשנות התשעים של המאה הקודמת, את דגל התכלת-לבן למורת רוחו ולמרות התנגדותו של השלטון הטורקי. האווירה הנינוחה, ששררה במקום בדרך כלל, לא נעלמה מעיניהם של היהודים ושל הערבים כאחד. ניתן לומר, שנס ציונה הייתה אז אחד הישובים היחידים, שבו היהודים והערבים חיו יחדיו בשלום.
אחרי מלחמת הקוממיות נטשו הערבים את המקום. נס ציונה התפתחה והתרחבה במהרה. צצו רובעים ופרברים חדשים, שהתמזגו למושבה המונה כיום כ- 14,000 תושבים. כלכלתה של המושבה מתבססת בעיקר על חקלאות וענף ההדרים הוא הענף הכלכלי הראשי. שמה של נס ציונה ניקשר גם לגידול דבורים אולם, במרוצת השנים התפתחה גם תעשייה מקומית, נפתחו מפעלים לייצור קראמיקה, זכוכית סיבית, אביזרי חשמל ועוד. המכון למחקר ביולוגי שהוקם בנס ציונה לפני שנים אחדות משמש גם הוא מקור פרנסה חשוב לתושבי המקום.
*טמפלר – אביר ההיכל; כינוי לחבר מיסדר דתי של פרשים נוצריים, שהוקם בירושלים בתקופת הצלבנים.
בדיוק לפני מאה שנה, בשנת 1883, הוקמה המושבה יסוד המעלה, אחת המושבות של חובבי ציון. בנקודה הזאת, בקצה ימת החולה ובאחד האזורים השוממים ביותר של ארץ ישראל בימים ההם, התיישבה קבוצה של יהודים מן העיר מזריץ'. הם רכשו את האדמה מידי אחת המשפחות בצפת, שעיבדה אותה 11 שנים קודם לכן וקראו למקום יסוד המעלה. כפי שנאמר בספר עזרא: "כי באחד לחדש הראשון הוא יסד המעלה מבבל". (פרק ז' פס ט').
החלוצים היו חיים בצריפים עשויים קני-סוף על שפת הימה, בתנאים, שקשה להעלותם על הדעת. על-אף מעשי השוד של הבדואים ושיטפונות, שפקדו מזמן לזמן ולמרות ידיעותיהם הקלושות בחקלאות הם היו נחושים בדעתם להמשיך ולהיאחז באדמת המקום.
הכללתו של הישוב (בשנת 1900) בין המושבות, שהברון אדמונד דה רוטשילד הושיט להם עזרה, לא הועילה. התוכנית לנטוע עצי תות לשם גידול תולעת המשי לא האירה פנים למתיישבים ולא נותרה להם כל ברירה אלא להתפרנס למחייתם מגידול דגנים ושומשמין, וזאת עד שנות הארבעים, כשפיק"א – חברה יהודית להתיישבות בארץ ישראל – החלה להעניק להם סיוע מוגדל. חבורת צעירים נמרצים ממושבים סמוכים, שזכו לכינוי "בני פלא", הצטרפה ליסוד המעלה ואחרי מלחמת הקוממיות התיישבו במושבה גם עולים חדשים. ייבוש ביצות החולה הביא להרחבת שטחי האדמה הראויים לעיבוד חקלאי. כיום מונה המושבה 550 חברים, המעבדים 8,000 דונמים של אדמה. הם מגדלים ירקות, פירות ודגים. המקום משמש נקודת מוצא לטיולים בשמורת החולה דבר הפותח בפני הישוב מקור פרנסה נוסף.
ס. מו