מושבות בנות 100

 זיכרון יעקב: מהמושבות הראשונות בארץ ישראל והראשונה בהרי הכרמל בגבול השומרון. מייסדיה האמיצים היו חובבי ציון,  יוצאי רומניה, אשר שמו נפשם בכפם ועלו אל מולדת שוממה בשלטון התורכים. העולים העפילו בשביל מפותל אל הר נטוש מכוסה סלעים ופה הקימו את בתיהם, דבקו באדמתם ונשבעו להחיותה ולעשותה למקור חייהם. למרות שהיו חסרי ניסיון  חקלאי, הם למדו מתוך עבודתם את תורתה וכיסו את הסלעים החשופים בכרמי גפן רעננים ובמושבה הוקם יקב ובו דרכו את הענבים ליין – "יין כרמל", שנפוץ בעולם היהודי.

זיכרון יעקב נוסדה בשנת תרמ"ג (1882) ונקראה בראשיתה בשם הערבי "זמארין" כשם חורבה בתחומה. אחרי שהברון בנימין דה-רוטשילד הגיש להם את עזרתו הנדיבה, קראו ליישובם על שם אביו יעקב דה-רוטשילד.

קשיים רבים עברו על המושבה בשנותיה הראשונות, היא הייתה בודדה ונידחת ודרכים עקלקלות הובילו אליה. אדמתה הייתה סלעית ובעמל רב הוכשרה לחקלאות. אולם בדבר אחד הצטיינה המושבה – בנופה ההררי הנהדר ובאקלימה הצח והמבריא לשביעות רצון תושביה. מדי פעם פרצו חיכוכים בין האיכרים ופקידות הברון אך הם התגברו על המכשולים הרבים. דור צעיר קם בה בריא ומנוסה אשר המשיך ביתר שאת ואהבה בפיתוח המושבה והרחבתה. עיתונאי בשנת תרס"ז 1907 מספר על החיים במושבה : "הבציר החל ואתו החיים הסואנים. העגלות הטעונות חביות מלאות ענבים משתקשקות ברעש, זאת יצוא ושוב האוויר מלא תנועה. הכל עובד, עמל, הכל טרודים אין זמן לנוח, העבודות השונות תכפו אחת את השנייה ותכופות יחד באו, עוד לא נגמרו עבודות הגורן, והנה הבציר הגיע ואתו יחד גם זמן קטיפת השקדים וגם עונות מסיק הזיתים קרובה  לבוא, והאיכר איננו מתרעם חלילה על העבודה המרובה שהוטלה עליו, שמח הוא בה, יודע הוא כי רק בעמל כפיו יביא את לחמו" ("השקפה", תרס"ז).

בשנת  תרס"ב (1902) נערכה בזיכרון יעקב אסיפה "כנסיה" על נציגי הישוב היהודי בארץ ונעשה בה ניסיון ראשון לאיחוד הישוב היהודי בארץ. באסיפה זו גם נוסדה לראשונה הסתדרות המורים העבריים. בן המושבה ממשפחה מייסדת היה אהרון אהרונסון, אגרונום ובוטנאי נודע מגלה אם-החיטה;            במושבה בית זיכרון על שמו, הבית שימש מרכז לחבורת ניל"י (נצח ישראל לא ישקר) אשר חבריה סייעו לצבא הבריטי כובש בארץ, מידי התורכים במרוצת השנים נוסדו בסביבה הסמוכה שתי מושבות שפיה ובת שלמה, בנות זיכרון יעקב.

עם קום המדינה גדלה זיכרון ותושביה רבו. מוסדות שונים הוקמו בה, והייתה מרכז לישובים רבים בסביבה. הקימו את "יד המייסד" ; אנדרטה למייסדיה ובוניה הראשונים. אל קרבתה הובאו עצמותיו של הברון רוטשילד אבי הישוב ועצמות רעייתו, ונטמנו בהר הנקרא מאז רמת-הנדיב.

מזכרת בתיה: מושבה חלוצית ביהודה, בסביבות רחובות. נקראת על שמה של בתיה אשת יעקב דה רוטשילד, אם הברון הנדיב הידוע שהיה אבי היישוב החקלאי בארץ. המושבה נוסדה בשנת תרמ"ג  (1882) ונקראה בראשית ימיה "עקרון" ואשר לפי סברת מייסדיה היה בקרבתה הכפר הערבי עאקר ובימינו זו קריית עקרון כשם עיר ידועה בתקופת המקרא, שעפ"י סברה אחת שכנה סמוך למקום. חלוצי המתנחלים במזכרת בתיה היו יוצאי רוסיה, חובבי ציון נאמנים אשר באו בשמחה אל אדמת המולדת ודבקו בה לאחר שהתגברו על קשיי הסתגלות רבים ומזכרת בתיה הייתה לכפר איכרים מוקף שדות ומטעים. הברון דה-רוטשילד בא לבקרם בשנת תרמ"ז (1887) ונהנה מביקור זה. עיתונאי באותם הימים מספר "ויהי בבואו שמה, קבלוהו בני המושבה וספרי תורה בידם, ויברכו את אורחם בתרועת שמחה. ויצא השר אל השדות, וירא אותם מעוטפים בר ומראה יפה עד להלל וישוח. משם שב למושבה ויבקר במעונות האיכרים ובשמחו לראות מנהגי ותלבושות האנשים כי הנם לרוח ארץ הקדם.. והייתה לו המושבה לזיכרון קודש חרות על לוח לבבו" ("האסיף" תרמ"ח).

במשך שנים רבות הייתה מזכרת בתיה כפר טיפוסי של איכרים החיים על זיעת אפם באורח חיים צנוע, באווירה של אהבת מולדת ומסורת אבות. עם קום המדינה באו גם אל מזכרת בתיה תושבים חדשים אשר הקימו בה בתי קומות והכפר הצנוע והבודד לבש אופי של פרבר עירוני מוקף ישובים חדשים בסביבתו הסמוכה.

 פרופ' זאב וילנאי