בשנת 1889 נוסדו בירושלים חברת "שפה ברורה" ו"ועד הלשון העברית", ומטרתם הייתה להפוך את הלשון העברית עתיקת היומין ללשון הדיבור היומיומי של הישוב היהודי בארץ ישראל. תאריך זה מציין אפוא את ראשיתו של התהליך, שהוא אחד מהישגיה המופלאים של התנועה הציונית: תחיית הדיבור העברי כלשון מדוברת יומיומית.
שנת תש"ן נקבעה אפוא, על-ידי ממשלת ישראל כשנת הלשון העברית. עם קום המדינה יזם ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, את כינונה של "האקדמיה ללשון העברית" בתור יורשת חוקית של "ועד הלשון". הכנסת חוקקה בשנת 1953 את ":חוק המוסד העליון למדע הלשון העברית: האקדמיה ללשון", ובו נקבע תפקידו של המוסד: "לכוון את התפתחות הלשון העברית על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה". "חוק האקדמיה ללשון העברית" מקנה למליאת האקדמיה זכות חקיקה בלשון. בדומה לזכות המסורה בידי הכנסת לחוקק את חוקי המדינה.
מליאת האקדמיה מורכבת מעשרים ושלושה חברים ועוד כמספר הזה חברים יועצים – כולם חוקרי לשון וסופרים , המותנים לכל ימי חייהם. במסגרתה פועלות עשרות ועדות מקצועיות בתחומי חיים שונים ובתחומי המינוח והדקדוק. חברי המליאה עושים את עבודתם בהתנדבות ושלא על מנת לקבל פרס. רוב עובדי האקדמיה הם אנשי מדע, תואר שני ושלישי במדעי היהדות ומהם בדרגות בכירות ביותר (פרופסורים).
בין הנושאים המרכזיים באקדמיה כיום:
1. המפעל המדעי המרכזי של האקדמיה הוא "מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית". תכליתו – עשיית מילון מדעי כולל ומתאר של אוצר הלשון העברית לרבדיו ההיסטוריים והסגנוניים. מספר הטקסטים המתוקנים מגיע עד כה ל- 7 מיליון. טקסטים אלו נותחו ניתוח דקדוקי והועלו על גבי מחשב. מפעל המילון ההיסטורי יקיף את כל סוגי הספרות היהודית לתקופותיה וישרת את כל העוסקים במדעי היהדות כולם (הלכה ואגדה, מחשבה, קבלה ומוסר, ספרות והיסטוריה ועוד).
2. בבית האקדמיה נמצאים שרידי ספרייתו של אליעזר בן-יהודה, מחייה הלשון העברית, שרידים שמילטה האקדמיה והצילתם מאובדן מוחלט, כן שוחזר חדר המגורים של מחייה הלשון העברית. בכוונת האקדמיה לבנות מוזיאון וארכיון, שישמשו מרכז מידע לתולדות הדיבור העברי בארץ ישראל.
3. מפעל לחקר המילה העברית: המפעל מכוון לרכז את כל מה שנכתב על כל מילה ומילה עברית, בספרות המחקר בעברית ובלשונות אחרות, מראשית הכתיבה הבלשנית ועד היום. מפעל כזה נהוג ומקובל בכל ארצות התרבות המתוקנת.