אישים

 הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל

הרב הראשי הספרדי בארץ-ישראל, שכינויו היה "הראשון לציון", נולד בירושלים בשנת 1880. בראשית המאה הנוכחית נתמנה למורה בישיבה "תפארת ירושלים" ואחר כך הקים וניהל ישיבת "מחזיקי תורה". בשנת 1912 נקרא לכהן כרב ראשי ביפו והסביבה, תפקיד בו גילה כשרון ארגוני ואומץ-לב רב במערכת היחסים עם השלטונות התוכיים העוינים, במלחמת העולם הראשונה. משנת 1921 עד שנת 1923 היה ביוון וישב בעיר סלוניקי. שם עסק בחינוך יהודי ובהפצת הרעיון הציוני בקרב יהודי יוון. משנת 1923 עד לשנת 1939 היה רבה הראשי של תל-אביב-יפו . הרב עוזיאל היה מנהיג דתי-רוחני בעל השפעה כבירה על הישוב בארץ. הוא היה מקובל ונערץ על כל שדרות הציבור. הוא היה דמות מרכזית בתנועת "המזרחי", חבר הוועד הלאומי לכנסת ישראל, נשיא כבוד של ארגונים ומוסדות שונים, ציר בשלושה קונגרסים ציוניים מטעם היהדות הספרדית וחבר הוועד הפועל הציוני. הוא הופיע בשם התנועה הציונית והישוב בפני וועדת המנדטים של חבר הלאומים ובפני ועדת החקירה הבריטית בעניין הכותל-המערבי. בשנת 1939 השתתף בוועידת השולחן העגול בלונדון.

הו נטל חלק פעיל בכל ההפגנות הלאומיות שעניינן היה קבלת העצמאות. בשנת 1945 ובשנת 1947 הוא התייצב לפני וועדת החקירה האנגלו-אמריקנית ולפני וועדת האו"ם. חיבוריו התורניים כוללים מחקרים על השולחן-ערוך, על יסודות האמונה ונושאים רוחניים והלכתיים רבים אחרים.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

  רבה הראשי האשכנזי הראשון של ארץ-ישראל. הרב קוק נולד בשנת 1865 בלאטביה. מגיל צעיר הוא הצטיין באדיקותו, חריפות שכלו ושאר-רוחו. לאחר שכיהן כרב ברוסיה הצארית, הוזמן לכהן ברבנות ביפו: הוא נענה להזמנה ועלה ארצה, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, בהכרה כי מצוות ישוב ארץ-ישראל  שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. בארץ פיתח את שיטתו המקורית בלימודי היהדות. הוא נתגלה כמורה מעולה ורועה רוחני בר-סמכא. הוא זכה לכבוד ויקר מצד יהודים דתיים ושאינם דתיים גם יחד בהיות ליבו פתוח ומבין את כולם. בשנת 1914 נאלץ לעזוב את הארץ ולצאת לשוויץ, שם ישב עד שנת 1916. משוויץ עבר לבריטניה בה נטל חלק בפעילות הציונית והמדינית, שגולת הכותרת שלהם הייתה הצהרת בלפור. משנת 1919 היה הרא"ה קוק רב ראשי אשכנזי בירושלים ובשנת 1921 נבחר לרב ראשי אשכנזי בארץ-ישראל; באותה שנה הקים את ישיבת "מרכז הרב" בבירה ועמד בראשה. הוא כתב מאמרים וספרים רבים. עד יום מותו בשנת 1935 פעל למען מוסדות ציונים שונים כמו: הקרן-הקיימת לישראל, המזרחי ועוד. הוא לחם את מלחמתה של הציונות והדף בתקיפות את המקטרגים על הציונות שבאו מחוגים חרדים קיצוניים.

 ש. שמגר