בתולדות ישראל בעת החדשה, לא קמה אישיות כדוד בן גוריון, שהטביעה את חותמה על העם והמדינה. הישוב ותנועת העבודה בתקופת המאבק לעלייה ולחירות, כמכריז על תחיית מדינת היהודים לאחר אלפיים שנה, כראש ממשלתה הראשון, כקברניט גורלה וכאחראי לביטחונה משך קרוב לחמש-עשרה שנים, הייתה דמותו, קצרת הקומה דגולה מרבבה. שום מנהיג אחר בתנועה הציונית ובעשרים וחמש שנותיה הראשונות של המדינה לא הפעילה, לאה התסיסה ולא הסעירה את האומה כמו האיש שנסתלק מאתנו לפני שנה בשיבה טובה, לאחר 87 שנות-חיים עתירות-מעש, מהן הילך כשבעים שנה בארץ הזאת, אותה אהב בכל להט ליבו הציוני.
רבות נאמר ונכתב על דוד בן גוריון עוד בחייו ולאחר פטירתו; אולם רק ההיסטוריה בפרספקטיבה מופלגת, תחרוץ משפטה עליו כמדינאי תקיף ונועז, כנואם ופולמוסן חריף, כאוצר בלום של חכמה, בינה ודעת, כיהודי וכאזרח-העולם, שהתרועע עם גדולי תבל בדורו כשווה בין שווים, כסמל חי לשובו של ישראל סבא אל משפחת העמים הריבוניים. גם לאחר שפרש מניהולם הפעיל של עניני המדינה, אל שדה-בוקר, לא פס חזון מפיו, לא חדל לעקוב בעין אבהית, אך פקוחה ובוחנת, אחרי המתרחש במדינה שקמה מכוח התלהבותו ותעוזתו, לא מנע עצמו מלהוכיח את הציבור השכם והערב ולתבוע, כי עמו יהיה עם סגולה ומדינתו אור לגויים. רוח נביאי ישראל פיעמה בנשמתו התמימה, הטהורה מאז היותו נער וחלוץ; ערכי המוסר והמסורת היהודיים היו נר לרגליו עד יומו האחרון. מהם שאב את השראתו, את ביטחונו האיתן בתקומת ישראל, את העוצמה הנפשית והמעשית לקבל הכרעות גורליות ולצעוד בראש מבצעיהן.
הוא נולד להוריו, אביגדור ושיינדל גרין, בפלונסק שבפולין ב- 16 באוקטובר 1886, קיבל את חינוכו על ברכי אביו ומפי מורים פרטיים ונמנה עם מייסדי "פועלי ציון" בפולין. ב- 6 בספטמבר 1906 הגיע לחוף יפו, תחנתו הראשונה בארץ האבות. מקץ שנה השתקע בסג'רה ועד מהרה נתבלט כאחד מראשי המדברים של ציבור הפועלים בארץ. ב- 1912 נסע לקושטא, ללמוד משפטים, חזר ארצה עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה, אך גורש על ידי הטורקים. הוא הגיע לניו יורק, עסק בפעילות ציונית בארה"ב ונמנה אחר כך עם מארגני הגדודים העברים – וכאחד המתנדבים בעם חזר ארצה עם הצבא הבריטי. לאחר המלחמה העולמית הראשונה פעל לאיחוד מפלגות הפועלים בארץ והיה בין מייסדי הסתדרות העובדים הכללית ומזכירה הכללי בשנים 1921-1935.
בקונגרס הציוני ה-19 ב- 1935 נבחר ליושב ראש ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית בירושלים והיה מאז נציגו הראשי של היישוב כלפי שלטונות המנדט. הוא עמד הראש המאבק נגד גזירות "הספר הלבן" תוך שיתוף פעולה עם בעלות הברית במלחמה נגד היטלר. לאחר הניצחון והשואה תכפה קריאתו להקמת מדינה יהודית וגברו מאמציו להצלת שארית הפליטה ולכנת הישוב לקראת שעת ההכרעה. ב- 14 במאי 1948 בישר קולו קבל עם ועולם על חידוש עצמאות ישראל ובמלחמת הקוממיות הנחה את העם ביד תקיפה אל הניצחון. הוא הקים את צה"ל, הנהיג לאחר מכן את החינוך הממלכתי האחיד, הכריז על ירושלים כבירת ישראל, נתן תנופה לעליית ההמונים ולפיתוח הנגב.
ב- 1953 פרש לראשונה מתפקידיו, אך חזר, תחילה כשר הביטחון ב- 1955, ולאחר מכן כראש הממשלה, ובתפקידים אלה הנהיג את ישראל לניצחון במבצע "קדש" ב- 1963 פרש סופית מן ההגה, אולם עוד שנים עמדה דמותו במרכז סערות פוליטיות שפקדו את המדינה. ב- 1970 התפטר מחברותו בכנסת ומאז הקדיש עצמו בעיקר לכתיבת זיכרונותיו ולהופעות ציבוריות, בהן נשתקפו אהבתו הבלתי-נדלית לעמו ודאגתו הבלתי-פוסקת למדינה, שהוא היה ראש וראש לאדריכליה. הוא נפטר ב- 1 בדצמבר 1973 במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל-השומר והובא למנוחת עולמים בשדה-בוקר, ליד קבר פולה בן-גוריון ז"ל , רעייתו וחברתו המסורה בחייו רבי-הפעלים.