אנה אלינור רוזוולט נולדה ב- 11 באוקטובר 1844 בניו יורק למשפחה מכובדת בחברה הניו יורקית. בביתה האריסטוקרטי קיימת הייתה דאגה כנה לגורל עניי החברה והתעניינות ערה במעשים של חסד וצדקה.
ב- 1894, בהיות אלינור בת עשר נתייתמה מהוריה ועברה, יחד עם אחיה הצעיר אליוט, לגור בבית סבתה. הסבתא עשתה הכל כדי להכין את נכדתה לקראת חייה העתידים. נוסף על החינוך הדתי שהעניקה לה שקדה להקנות לנערה גם ידיעה רחבה בשפות ובמוסיקה מחד ובמלאכות הבית ומעשי צדקה מאידך. את חודשי הקיץ הייתה אלינור מבלה בחווה המשפחתית כשהיא מחלקת את זמנה בין עבודות החווה השונות ובין טיולים ביערות וקריאת ספרים. סיפוקה הגדול היה תמיד לעזור לאחרים. בהיותה בת חמש עשרה, שנה לאחר שהכירה את פרנקלין קרוב רחוק שלה אשר מאוחר יותר הייתה לו לאישה, נשלחה אלינור לאנגליה, ללמוד בבית-ספר עם פנימייה ליד לונדון. שם למדה גרמנית ואיטלקית והשתלמה בצרפתית. ב- 1902 לאחר שלוש שנות לימוד באנגליה שבה לארצות הברית והתמסרה לעבודה סוציאלית. אלינור, אשר מאז ילדותה גילתה התעניינות במקופחי החברה ובבעיותיהם, מצאה סיפוק רב בעבודתה כחוקרת תנאי העבודה בחנויות ממתקים ובבתי חרושת להלבשה.
ב- 1905 התקיימה חתונתם של אלינור ופרנקלין רוזוולט. חמש שנים לאחר מכן נבחר פרנקלין לסנטור של ארצות הברית מטעם מדינת ניו יורק, ואלינור, שהייתה כבר אם לשני ילדים, נכנסה לחיים הציבוריים והמדיניים והייתה ליד ימינו. כאשר הזמין הנשיא וילסון את פרנקלין רוזוולט להיות מזכיר הצי של ארצות הברית עזבה המשפחה את ניו יורק ועברה לוושינגטון. למרות עבודתה הסוציאלית הענפה של אלינור, למדה באותו זמן סטנוגרפיה, כתבנות, בישול והשתדלה להיות עצמאית במילוי משימותיה. כאשר נכנסה ארצות הברית למלחמה ב- 1917, הקימה אלינור, שהייתה אם לחמישה ילדים, קנטינה של הצלב האדום והקדישה זמן רב לעבודה במטבח הקנטינה, ודאגה לצמר לאפודות למתנדבים ולביקורים אצל החיילים הפצועים.
ב- 1921 לקה פרנקלין רוזוולט בשיתוק בשתי רגליו. אלינור התנגדה בתוקף לכל אלה שטענו כי עקב המחלה על פרנקלין לפרוש מהחיים המדיניים ולחיות חיי שלוה ומנוחה. היא טענה שחיים כאלה יביאו כליה על פרנקלין רוזוולט ולעומת זאת, במידה וימשיך להיות פעיל בחיים המדיניים, ימצא את הכוחות הפנימיים כדי להתגבר על מחלתו. הרופאים היו לצידה של אלינור ופרנקלין נשאר בזירה המדינית. שנתיים לאחר מכן נבחר פרנקלין רוזוולט למושל מדינת ניו יורק. נוסף על מילוי תפקידיה הרשמיים כאשת המושל ועל פעילותה כעורכת וסופרת עיתון נשים דמוקרטיות ידוע, הייתה אלינור לעיניים, אוזניים ורגליים לבעלה, שלא יכול היה להתנועע באופן חופשי כמוה. היא דאגה לעיבוד תכניות של רפורמות חברתיות ולמדה את המציאות בפינות הנדחות של מדינת ניו יורק ובזכותה ידע המושל רוזוולט על הנעשה במדינתו ואיך למלא את תפקידו.
ב- 1932 הציג פרנקלין רוזוולט את מועמדותו לנשיאות. אלינור נטלה חלק פעיל במערכת הבחירות ופרנקלין נבחר. בחירה זו הביאה למפנה גורלי בחיי הכלכלה והחברה בארצות הברית. מדיניות ה"ניודיל" של רוזוולט הצילה את ארצות הברית מן השפל הכלכלי האיום שפקד אותה בתקופת המשבר הגדול. ב- 1933 עברו הרוזוולטים לבית הלבן בוושינגטון. כאשר נשאלה אלינור כיצד תסתגל למעבר מחיים פעילים של עובדת סוציאלית לחיי הפאר של הגברת הראשונה, השיבה: "אהיה כפי שהנני, כמו תמיד !" ואכן ניהלה אלינור את חייה בבית הלבן בפשטות ובעצמאות מעוררי התפעלות. מעמדה חייב אותה לערוך מסיבות תה לאורחים רמי מעלה אולם היא לא הזניחה את ביקוריה בשכונות העוני, בבתי הסוהר לנשים ובבתי החולים לחולי רוח. היא הייתה עורכת סיורים ארוכים ברחבי המדינה מכיוון שבעלה, הנשיא, ביקש ממנה שתדווח לו על כל המתרחש בארצו. היא הייתה מצפונו, עיניו ואוזניו. הוא היה זקוק לעשייתה ולדיווחיה. היא הלכה אל העם והביאה מן המתרחש בו אל הנשיא.
אלינור הצטיינה באומץ לב ובעקשנות. היא הייתה מראשי הלוחמות למען זכויות הכושים ועשתה רבות לשיפור רמת חייהם . היא פעלה למען ילדים משותקים, חולים ועזובים ובעזרת היומן שלה: "היום שלי", אשר הופיע במאות עיתונים, הפכה להיות המצפון של העם האמריקאי. בשנות מלחמת העולם השניה, ביקרה בכל החזיתות כשהיא מתעלמת מן הסכנות, מחזקת את ידי בני עמה הלוחמים ומעודדת את לב הפצועים.
לאחר שפרנקלין רוזוולט נפטר, החלה אלינור בחיים עצמאיים משלה. הנשיא טרומן הציע לה להיות נציגת ארצות הברית באו"ם והיא התמסרה בהתלהבות לעבודתה בוועדה לזכויות האדם. אישור מגילת זכויות האדם על ידי האומות המאוחדות היה ניצחונה הגדול, כי אלינור רוזוולט הייתה אישית שדאגה ראשית כל לבני האדם בלי הבדל גזע, לשון, דת ומדינה. היא סימלה את הטוב והנעלה שבעם האמריקאי, יחד עם זאת הייתה אזרח העולם, ובד בבד עם כל הפעילות הכבירה הזו הייתה אם למשפחתה, אוהבת בניה, נכדיה וניניה ומתעניינת בכל אחד מהם.
בשנת 1952 פנה מר משה קול, מנהל המחלקה לעליית הנוער בסוכנות היהודית, אל אלינור רוזוולט בהצעה שתקבל על עצמה להיות הפטרונית העולמית של עליית הנוער. באותה שנה ביקרה אלינור בישראל כדי לעמוד מקרוב על המפעל העצום הנעשה בה. התרשמותה הייתה עצומה, במיוחד התפעלה מעבודת החינוך והשיקום הנעשית על ידי עליית הנוער וקיבלה עליה ברצון את הפטרונות העולמית. נפשה של אלינור נקשרה במפעל עליית הנוער. מאז 1952 ערכה עוד שלושה ביקורים בישראל כדי לשמור על הקשר עם אותם המקומות שכבר הכירה, לעמוד על התפתחותם ולהשתתף בבעיות של אנשיהם. הפטרונות של הגברת רוזוולט על עליית הנוער לא הייתה בבחינת סמל בלבד, כי אם גם תפקיד של ממש. לא הייתה פניה אליה שהשיבה עליה בשלילה. היא נסעה ברחבי תבל כדי לפעול למען עליית הנוער והרבתה להשתתף בוועידות "הדסה" וארגוני נשים ציוניות אחרים בארצות הברית. נוהגת הייתה לומר שעליית הנוער בשבילה היא לא רק מפעל חינוך ושיקום של ילדים יהודים בישראל, אלא מפעל אנושי גדול שגם עמים אחרים יכולים ללמוד ממנו. היא הייתה מסבירה את עליית הנוער לאישים ונציגי מדינות ואף לאלה הרחוקים מבעיותיה של ישראל. כאשר נשאלה מדוע היא מתעניינת דווקא בעליית הנוער השיבה : " אני מתעניינת בכל ילד הנזקק לסעד ומוכנה לעזור לו". זכות גדולה הייתה למדינת ישראל ולעליית הנוער כי במשך עשר שנות חייה האחרונות של אלינור רוזוולט הוקמה שותפות ברוכה ונוצרה קרבה נפשית בין אישיות נפלאה זו ובין עליית הנוער. דמותה מהווה מקור השראה מתמיד. תולדות חייה פועלה ומעשיה הם אות ומופת לדורנו ולדורות הבאים. פטירתה של אלינור הייתה אבדה גדולה לא רק לישראל ולעליית הנוער כי אם לעם היהודי ולעולם כולו.
משה קול
הצייר: מרדכי קרופ נולד בפולניה. את השכלתו התיכונית קיבל בגימנסיה העברית "תרבות" ברובנו. מלחמת העולם השנייה עברה עליו תחת המשטר הנאצי. אחרי השחרור התגורר שלוש שנים באיטליה וכחובב ציור וצילום התמחה שם בשטח זה והתמסר במיוחד לפורטרט. עלה ארצה בשנת 1948. כיום עובד בשירות הבולאי במחלקת הדפסת הבולים.