מימים ימימה שולבו חלזונות הים התיכון אל תוך תרבותם של עמים השוכנים סביבה, כל חילזון בשל תכונותיו הייחודיות.

יונית ים-תיכונית

Columbella rustica

האדם הקדמון נהג לאסוף קונכיות של היונית הים-תיכונית שנשטפו לחוף כשהן מחוררות באופן טבעי עקב בלייה, להשחיל דרכן חוט ובכך ליצור מחרוזות וצמידים, או לתפור אותן אל בגדיו. בארצות אגן הים התיכון קונכיות יונית מחוררות נפוצות במיוחד באתרים הן מלפני כ-45000 שנה, הן באתרי חוף הן באתרים שהם מאות קילומטרים הרחק מהים, עדות למסחר בין קבוצות שונות של ציידים-לקטים. בארץ ישראל נחשפו חרוזי יונית באתרים פרהיסטוריים מלפני 40000 עד 15000 שנה בגליל, בכרמל, בעמק הירדן ואף בעבר הירדן. בגליל, גם ציידים-לקטים מלפני 11000-15000 שנה התקשטו בקונכיות אלה. לאחר מכן, עם המעבר לחקלאות, פחת השימוש בקונכיות היונית.

ארגמון חד-קוצים

Bolinus brandaris

תכלת וארגמן, צבעי הקודש של עם ישראל, הופקו בימי קדם משלושה מיני חילזון ים-תיכוניים ובהם ארגמון חד-קוצים. לצביעת קילוגרם בד נדרשו אלפי חלזונות, אותם היו דגים בסל נצרים קשור בחבל, בו הונח פיתיון של בשר. את החלזונות שנלכדו היו שורים במים ומלח, והעיסה חוממה עד לקבלת הצבע הרצוי. גוונים שונים הושגו מדילול הצבע או ערבובו בחומרים שונים. שרידים מימות המקרא של תעשיית ארגמן נמצאו בחופי ישראל, וגם בימי התלמוד השתתפו יהודי ישראל בדיג החלזונות ובתעשיית צבעי הקודש. לתכלת הייתה בימי קדם משמעות דתית לבני ישראל, בגלל מצוות הציצית. לימים הידלדלו אוכלוסיות החלזונות בחופי ישראל, תעשיית צבעי הקודש הצטמצמה ולבסוף פסקה כליל, במאה השביעית; מאז יש בציצית לבן בלבד. בדי ארגמן היו סמל יוקרה בעולם העתיק, וברומא כמות הארגמן בבגד סימלה את המעמד החברתי של הלובש אותו. השחלת המקראית, אשר שימשה בקטורת, הופקה כנראה מהגולל החוסם את פתח קונכיית החילזון. את הגולל נהגו לשרוף, שאז הוא היה מדיף ריחות נעימים.

חצוצרה אצילה

Charonia variegata

בעולם העתיק, קונכיות גדולות שימשו לחצוצרות בכך שקדקודן הוסר ונשפו דרכן. קונכיות של חלזון החצוצרה נמצאו באתרים מלפני 6000 שנה (איטליה). במיתולוגיה היוונית טריטון, בנו של אל הים פוסידון, נהג לרכב על הגלים כשהוא תוקע בקונכיית חצוצרה כדי להרגיע סערות; וכן גם כקריאת-קרב, במלחמת האלים בענקים. באגדה יוונית אחרת טירהנוס, בנו של הרקולס, היה זה שהמציא את החצוצרה. חבורתו נהגה לאכול בשר אדם ולכן, כשאחד מהחבורה נפטר, איש לא היה בא ללוויה. להימנע מכך, כאשר מי מחבריו נפטר היה טירהנוס תוקע בקונכיית חצוצרה, להכריז שהם קוברים את המת, שאין להם כוונה לטרוף איש, וכולם מוזמנים ללוויה. הרומאים, בקו עם אגדה זו, היו מנציחים פסלי קונכיות חצוצרה על קברי אבן ועמודי הנצחה. מהרנסנס ואילך, טריטונים תוקעים בקונכיות חצוצרה הם מוטיב חשוב באמנות האיטלקית. בישראל, קונכיות חצוצרה נמצאו בעיקר באתרים הלניסטיים.

יוסף הלר

פרופ’ אמריטוס לזואולוגיה

חוקר של רכיכות ארץ ישראל